אני חוזרת ואומרת שהתקופה הזאת והשנה האחרונה הייתה הכי סוערת וקשה שהייתה לי.
היום נפלו עליי תובנות חזקות.
התקופה האחרונה, מרוב שהיא הייתה מכוערת היא כבר הפכה להיות יפה.
מרוב שהיא הייתה קשה היא לימדה אותי שאני חזקה ממנה.
מרוב שהיא הייתה שלי היא הפכה להיות חלוקה עם הזוגיות שלי.
מרוב שהרגשתי בה מכוערת חזרתי להרגיש יפה.
הגעתי לקצה בכל המובנים.
והיה לי זמן איכות לא מבוטל עם עצמי. נהיינו חברות.
כי בסוף היום זה רק אני, מחבקת אותי ולומדת להרגיע ולנחם.
ואיך אדע לחבק ולהרגיע מישהו אחר לפני שאדע לעשות את זה לעצמי?

אז נכון לעכשיו אני מקבלת את השיעור הזה באהבה. וזוכרת שהיה יכול להיות גרוע פי מיליון.
עד לפעם הבאה.

סידורים של בוקר

הדמות הזאת נראית לי מוכרת.
נראה שהתעגלה קצת אבל העיניים מוכרות וגם הפרופיל.
אני אגיד לה שזה רק ההנגאובר וזה תכף יעבור. שתיקח כדור.
"אין בעיה, רק שיהיה זריז יש לי הרבה מה לעשות היום".

לא משהו מיוחד.
סידורים של בוקר כאלה.
אולי גם איזה משהו לנשמה.
קצת עבודה.

מה עם התכנונים לכבוש את העולם?
הכדור התחיל להשפיע.
הדמות לא התעגלה המון, ממש מעט וזה דווקט לא נראה רע.
אולי זה עושה אותה אפילו יותר מעניינת. אני אגיד לה.

היא כבר לא כאן.

הרי החלטתי

הרי החלטתי שזה לא מעניין. אותי.
זאת אומרת, זה מעניין אותי. אבל כמו העיתון של הבוקר.
לא נוגע. לא מכאיב. לא באמת משמח. מעדכן.
התייחסתי לזה כאילו יש לי בעיה ביד. או ברגל וצריך לטפל.

אפאתיות לשמה.
ועדיין, כשהחדרתי את המזרק בפעם האחרונה לחודש הקרוב ייחלתי להצלחה.
ועצמתי עיניים חזק כאילו רוצה לסחוט מהן את כל השבועות האחרונים.

ואולי אחזור להיות אני אחרי זה, ואולי אהפוך למישהו אחר.
המישהו הזה יהיה חזק יותר ממני ומבין. ועבר עוד משהו.

ופתאום

הגוף מתמלא בציפייה בלתי נשלטת. כמו ילד קטן שעשה חזרה על הצעדים האלה שבועות.
ואסור לו לפשל כי כל העיניים בקהל נעוצות בו.

אולי מותר לו לפשל.

סוכריות טופי

 

הסוכריות האלה. פעם חמוצות ופעם מתוקות. השאלה מתי אוכלים אותן.
כמה רציתי שהן יהיו מתוקות היום. כמה התפללתי.

ההמתנה הממושכת כמעט מכריחה אותך לקחת סוכריה. ועוד אחת. והמחשבות לא מרפות.
הסוכריות האלה כאילו מלוות אותי מהפעם הראשונה שרגלי דרכה אצל הרופא.
בהתחלה הייתי בוחרת כל פעם בצבע אחר, עד שהבנתי שלכולן בעצם יש את אותו הטעם.
כשהוא סיפר לי שאני סובלת משחלות פוליציסטיות הטעם שלהן התערבב לי עם הטעם של סיגריית היאוש. 
כשהוא סיפר לי שאני צריכה לקחת עוד מנת הורמונים.
כשהוא סיפר על המעקב זקיקים הקרב.
כשהוא סיפר לי שסוף סוף מתקדמים להזרעה.
כשהגעתי לבשר לו על האיחור במחזור.
כשעקבנו אחר שק ההריון בקפדנות שיא.
כשהוא בישר לי שצריך לעשות הפלה.

תמיד הטעם חמוץ מתוק הזה בפה. 
איפשהו אני צריכה להחליט אם הסוכריה של היום תהיה חמוצה או מתוקה. זה הרי דיאלוג שלי עם המחשבות.
היום, ללא קשר למחשבות שלי הסוכריה הייתה חמוצה.
והבטחתי לעצמי שבכל מקרה זה מתוק, ושהחיים יפים והכל טוב.
ועדיין זה היה חמוץ, חמוץ שאי אפשר לתאר.
חמוץ שאי אפשר לשלוט.
חמוץ שמתפרץ החוצה ושוטף את כל הרגשות, הפחדים, השמחות.
שמשאיר אותי מאופסת ומביא אותי שוב לנקודת ההתחלה רק קצת יותר חכמה.
וקצת יותר מכירה אותי ואותנו.
ומביאה אותי להודות.
והופכת להיות שוב מתוקה.